חיים בצל הסגר 2.0
- Shiran Kaplan
- 18 באוק׳ 2020
- זמן קריאה 1 דקות
הסגר הזה סוגר עלי. הוא חונק, מכעיס, מאכזב, מתסכל ומעצבן. לא רק אותי גם את שלושת הילדים שלי. אם הסגר הראשון נתן תחושה של משפחתיות ואחדות, תחושה של התמודדיות חדשות, למידה ושינוי תפישתי, הסגר הזה אחר. פתאום ״זום״ זו לא מילה חדשה שמשנה לנו את החיים, אלא דרך תקשורת מעיקה. פתאום לא בא לי ללמוד עצמאית שום דבר חדש, בא לי לחזור ללימודים בסטודיו.
הדרך הכי קלה שלי להתמודד עם כל התחושות השליליות האלה היא לקחת מצלמה ליד - ולצלם. אבל זה לא תמיד קל עם תינוק בן שנתיים וחצי עם חיבה להרס היקפי שרוצה מאוד שירימו אותו.. מתוך כל התחושות הללו החלטתי שאני לוקחת את המצלמה ליד ועוקבת אחרי הבת האמצעית שלי למשך יום שלם. ככה, בלי לביים - רק לצלם. אז צילמתי.
עבר יום, ועוד אחד, ועוד.. והורדתי את התמונות מהמצלמה למחשב אבל לא הספקתי לעבור עליהן. עברו עוד כמה ימים ופתאום, ככה בשעות ערב כל כך מאוחרת שאפשר לגמרי לקרוא לה כבר לילה התחשק לי לפתוח את התמונות. וגיליתי שפשוט צילמתי את כל התחושות שלי.
אני מסתכלת על התמונות ורואה איך הפנים של אלמה עצובות וכועסות, איך בחלק מהצילומים החוץ נראה רחוק או אפילו לא קיים, איך בתמונות בהן רואים חוץ הוא נראה קצת סוגר על אלמה...
משתפת אתכם בחלק מהתמונות מסדרת התמונות הזו בעיקר בשביל כל מי, שבדיוק כמוני, מרגישה שהעולם הפנימי שלה גם בסגר.
שירן.
תגובות