איך מתחילים?

כמה מילים על התחלות, תמונות ומה שביניהן.

לקראת סוף הסמסטר הראשון של לימודי הצילום התבקשנו להגיש עבודת גמר - פורטרט עצמי.

ברמת העיקרון, אני זורמת עם להצטלם. אפילו יוצאות לי תמונות יפות (אני סוג של ״פוטוגנית״). אבל היה לי ברור שאני לא באמת אמורה להגיש תמונה שלי באיזה אתר היסטורי או סתם שותה קפה של בוקר.. היה לי ברור שאני צריכה לחשוב איך הצילום הזה יכול לשקף אותי - את העצמי שלי, המחשבות שלי, הפחדים שלי, האהבות שלי, החלומות שלי. כל אלה צריכים להיות מרוכזים ל״קליק״ אחד.

כי הרי, אם אדע לאסוף את כל הדברים האלה לתוך תמונה אחת שלי, אעשה צעד נוסף לקראת צילום של מישהי או מישהו אחר באופן שמבטא אותה או אותו.

אז איך בעצם מתחילים? בשתי מילים - לוח השראה!

נכנסתי לפינטרסט (הבית השני שלי בעצם) והתחלתי לחפש פורטרטים שאני אוהבת. כאלה שאני מרגישה שיוכלו לעזור לי לבטא את עצמי. היה לי ברור שאני רוצה תמונה שיש בה משחק של אור וצל, שיראו אותי אבל שלא יראו. הרגשתי שאני רוצה שהתמונה תשקף את התפישה שלי שלכולנו יש ״שדים״ שרודפים אחרינו. גם אם אנחנו לא תמיד זוכרים שהם שם.. ידעתי שאני רוצה שהתמונה תהיה רק של הפנים שלי, לכל היותר עד לגובה החזה. וככה, סימנתי לעצמי - בתמונה הזו אני אוהבת האור האור, בתמונה הזו אני אוהבת את השיער, בתמונה ההיא אני אוהבת את האיפור...

בשלב השני, ואחרי שמצאתי את כל ההשראה שאני יכולה, ניגשתי לצילום עצמו. סידרתי את הסט עם רקע שחור, בניתי את התאורה (ידעתי למשל שאני לא אשתמש בפלאש אלא במנורה עם אור צהבהב) והצבתי את המצלמה. וכמובן התלבשתי , התאפרתי והכנתי את עצמי לצילום.

לבסוף, נעמדתי מול המצלמה וצילמתי. כמובן שבין צילום לצילום הסתכלתי שוב בלוח ההשראה שלי, רק כדי לוודא שאני מנסה את כל התנוחות שאני רוצה לנסות.

אז, זו אני - בפורטרט העצמי הראשון שלי (היו עוד מלא אחרי - כמו שכתבתי אני זורמת עם להצטלם..). אני, והשדים שלי מציצים מאחורי, נראים, לא נראים, בדיוק כמו השדים של כולם.

שירן.