משוטטת בעיר עם מצלמה

הרבה לפני שידעתי שיום אחד אעשה שינוי קריירה ואתחיל לעבוד כצלמת, נהגתי להסתובב בעיר עם מצלמה. מעיין ״תיירת בעירי״, מחפשת אסטתיקה או סתם נקודות השקה אנושיות. עם הזמן התחלתי לאהוב לשוטט, סתם ככה עם המצלמה, בעוד במקומות, בישראל או בחו״ל. הזמן עבר, המצלמה השתנתה אבל האהבה שלי לצאת לשיטוטים בעיר נשארה בעינה.

באחד השיטוטים האלה מצאתי את עצמי בכיכר דיזינגוף בשעת בוקר מוקדמת. באחד הצדדים של הכיכר, שממש התחדשה לה במראה חדש וזוהר, אחרי שסיימו לשפץ אותה, הייתה מונחת ספה ולצידה שטיח דשא ומנורה. ממש בדומה לשיר הפתיחה של הסדרה ׳חברים׳. על הספה ישבה אישה ושיחקה עם תינוק ולרגליה שכבה כלבה. משהו במראה הכל כך ״ביתי״ הזה במקום הכל כך ״בחוץ״ הזה הקסים אותי ולא יכולתי להפסיק לצלם. האינטימיות הזו שנוצרה בין האמא, לתינוק ולכלבה הדהימה אותי במיוחד כאשר הרקע היה רחוב דיזינגוף. לרגעים הרגשתי שאני עומדת בסלון ביתם של השלושה והרקע הוא תמונה ענקית שתלויה אצלם בסלון...

בטיול אחר שעשיתי עם המצלמה הגעתי לנמל יפו. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת. השמש בדיוק סיימה לשקוע ושלחה קרניים אחרונות של אור, כאילו ניסתה להישאר עוד קצת. האוויר התחיל להתקרר ורוח קלה התחילה להרקיד את הסירות במרינה. שלפתי את המצלמה והתחלתי לצלם. צילמתי את האור, צילמתי את הסירות, צילמתי את השמש. פתאום שמתי לב שכמה צעדים ממני כורעים אב ובנו, שניהם נראים מארץ רחוקה, מסתכלים על הסירות, על השמש, על המים. שניהם יושבים בלי תזוזה, בלי להוציא מילה. כמעט לא שמתי לב שהם שם. הסטתי את המצלמה מהאופק וכיוונתי עליהם. קליק אחד. וחזרתי לצלם את השמש ואת הסירות. מקווה שהם לא שמו לב שהתפרצתי ככה לרגע פרטי הזה שלהם.

אפילו בימי הקורונה, כאשר אסור היה לצאת ולשוטט ומותר היה רק להתאוורר במאה מטרים מסביב לבית, לא התאפקתי ויצאתי לי לטיולים עירוניים קטנים, דוחקת את גבול המאה מטרים כל פעם לכיוון אחר. באחד מהטיולים שלי הגעתי לכיכר רבין שהייתה ריקה ועצובה. בקצה הכיכר עמדה ניידת משטרה ושוטרים שבדקו שאף אחד לא מתעכב או מתקהל ושכולם ממהרים לחזור הביתה. התחושה הכללית הייתה של חיפזון.

בניגוד גמור לכל זה, מתחת לאנדרטה בכיכר ישבו להם כמה מחוסרי בית עם העגלות שלהם כאשר לצידם היו זרוקים מזרנים. האמת, קצת קינאתי בהם. אחרי ימים רבים שלא יצאנו מהבית הרגשתי שהנה, להם יש יתרון. להם אין ארבעה קירות שסוגרים עליהם. להם אין מגבלה אמיתית של מאה מטרים. הם יכולים להפוך כל מקום לבית. צילמתי, וחזרתי בחיפזון הביתה.

אספתי הרבה תמונות בשיטוטים שלי בעיר וגם מחוץ לעיר. מבטיחה מדי פעם לשתף, כאן, בסיפורים שמאחורי התמונות.

שירן.